עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת נתנה חנה ארדנט את הגדרתה שלה למושג “רוע” מנהלי-שלטוני (אדמיניסטרטיבי), גם אם לא כינתה אותו בדיוק בשם זה, לאחר שסיקרה את משפטו של אדולף אייכמן, והגדירה את המושג המפורסם והשנוי במחלוקת “הבנאליות של הרוע” בספרה “אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע”.
במשפטו בירושלים הציג עצמו אייכמן כפקיד אפור (“בורג קטן במערכת”) שרק ציית לפקודות, וכי המסגרת הצבאית נתנה לו הרגשת שייכות וכבוד – תדמית שעליה ביססה חנה ארנדט את מסקנתה כי הרוע יכול לנבוע מציות עיוור וסתמיות מחשבתית ולאו דווקא משנאה יוקדת.
אחת הסיבות להיותו של המונח “הבנאליות של הרוע” שנוי במחלוקת היא בסתירה שנמצאה בין פרשנותה של חנה ארדנט את הווייתו ואישיותו של אייכמן על פי דבריו במשפטו (1961), לבין אמירותיו של אייכמן עצמו שהוקלטו בעת ראיון עם וילהלם סאסן בשנת 1957 1:
מושג הרוע המנהלי, מקורותיו, התפתחותו ותוצאותיו הם נושאים למחקרים ודיונים אקדמיים רבים. אין מדובר במסקנות חד משמעיות כשם שלעולם לא ניתן יהיה לקבוע מי צודק במחלוקת למי צריכה להיות המילה האחרונה – לריבון או למשפט. כך למשל, לא ניתן לקבוע מי מצודק מבין שני הצדדים לדיון בין יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, חה”כ ועוה”ד שמחה רוטמן, לבין הד”ר רונית לוין-שנור בשאלת פיצול תפקיד היועמ”ש – והסיבה לכך היא ששניהם צודקים, מכיוון שבמערכת הכוללת מספר כה רב של גורמים ומשתנים, שחלקם אנושיים ולא ניתנים לחיזוי, הרי שלעולם נוכל לתת דוגמאות לכאן ולכאן. יתרה מזו, במערכת בה כולם פועלים בסבירות, בתום לב ובמקצועיות, לא נידרש בכלל למחלוקות מסוג זה. עקרון מושרש בטבע2 הוא, שמערכת לא יכולה לבקר את עצמה.
השאלות מהו “רוע”, ומה גורם לאנשים רגילים להפוך לאנשים רעים או לאנשים שעושים מעשים רעים, העסיקה ומעסיקה רבות את האקדמיה והפסיכולוגיה מזה שנים רבות, כששואת היהודים במלחמת העולם השנייה3 מהווה רק אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בניסיון להבנת שינוי זה בבני אדם.
בספרו המפורסם “אפקט לוציפר: איך אנשים טובים הופכים לרשעים”4 מפרט ומנתח הפסיכולוג פרופסור פיליפ זימבארדו מקרים בהם אנשים רגילים הפכו לרעים בתנאים מסוימים, בהם הניסוי הפולמוסי המפורסם של סימולציית בית הכלא בקרב הסטודנטים שנערך בשנת 1971 באוניברסיטת סטנפורד בארה”ב, שבו חולקו סטודנטים לשתי קבוצות, אסירים וסוהרים, והסמכות לכאורה שניתנה ל”סוהרים” גרמה להם להתנהג בעריצות כל כך חריגה וחמורה כלפי קבוצת ה”אסירים”, עד כדי כך שהניסוי הופסק לאחר 6 ימים.
ביקורות רבות נכתבו על ניסוי זה ועל מהימנות ביצועו ומהלכו, ולאחר כ-50 שנה עלו טענות לזיוף ממצאי המחקר תוך הסתמכות על מסמכים, הקלטות ועדויות של חלק מהמשתתפים – “לאחר כמעט 50 שנה חשף הקולנוען הצרפתי תיבו לה טקסייה (Le Texier), בעזרת מסמכים והקלטות מהניסוי, שהסיכום הזה פשוט אינו נכון. ההתנהגות ה”סדיסטית” של הסוהרים לא הופיעה מעצמה – החוקרים טיפחו והכווינו אותה. הייאוש והלחץ של האסירים היו בחלקם פשוט הצגה.”5
ואולם, כפי שנראה להלן, ובהמשך, אין מחלוקת כי בני אדם משנים את התנהגותם במצבים ובתנאים מסוימים של סמכות וכוח, המביאים אותם לכדי עריצות ושררה ולמעשים רעים.
ב“הניסוי של מילגרם” המפורסם (1961), נבדקה מידת נכונות בני אדם לציית להוראות אדם אחד שנתפש אצלם כבעל הסמכות למרות שלדעתם אינו צודק וסותר את ערכיהם (סרטון המתאר את הניסוי ומהלכו – 5.04 דקות). מהלך הניסוי היה מתן אשליה של ביצוע מבחן לאדם אחר הכולל שאלות לבחינת יכולת הזיכרון, ובכל תשובה לא נכונה, הנבחן קיבל שוק חשמלי, שעוצמתו הוגברה עם כל תשובה לא נכונה שענה (מבלי שידע שה”נבחן” הוא שחקן שמפברק את סבלו לכאורה). מטרת הניסוי הייתה לבחון עד לאיזה מתח חשמלי ה”מורה” יהיה מוכן לגרום לשוק חשמלי לנבחן שאף מסכן את חייו (סרטון מ-1963 – התנהגות אחד ה”מורים” – 2:17 דקות).
מטרתו של מילגרם הייתה לבחון האם העולה מממשפטו של אדולף אייכמן אכן נכון, קרי, האם בני אדם יצייתו להוראות שנחשבות הפסולות בעיניהם רק כי נותן ההוראות נחשב כבעל סמכות כי בסך הכל הוא לבש חלוק לבן, והאם העם הגרמני בעל תרבות ציות שונה מאשר, למשל, האמריקאי, דבר שאפשר את מהלכה ותוצאותיה האיומות של שואת יהודי אירופה.
מסקנות הניסוי של מיגרם היו מפתיעות, והיכו בתדהמה את ארצות הברית. התברר שכ-60% מה”בוחנים” היו מוכנים לציית להוראות הנוגדות את מצפונם ואף יכולות לגרום לנזק חמור, עד כדי מתח חשמלי שעשוי להרוג את ה”נבחן”, וזאת רק בגלל שההוראות ניתנו מאדם שנתפש כבעל סמכות, במקרה הנדון, אדם שלבוש בחלוק לבן.
המהלך מלחמת העולם השנייה, פעלו במסגרת הצבע הגרמני יחידות של “אנשים פשוטים” שרצחו בדם קר אלפי יהודים. היו אלו אנשים מן היישוב, בעלי מקצועות רגילים, ועלתה השאלה איך אנשים שפוטים הופכים לרוצחי המונים בדם קר.
הניסויים של פיליפ זימבארדו ושל מילגרם מאפשרים להבין את ממצאיו של כריטופר בראונינג בספרו “אנשים רגילים” (1992, תורגם לעברית, 2004) בו חזר ובחן בראונינג את השאלה איך אנשים רגילים ששירתו בגדוד מילואים 101 של הצבא הגרמני הפכו לרוצחים בדם קר של אלפי יהודים.
בספרו “אנשים רגילים” מתאר בראונינג את התנהגותם של קבוצת מילואימניקים מהעיר המבורג בגרמניה, לא “צעירים” תאווי פעילות הרפתקנית של רצח יהודים, אלא בני המעמד הבינוני ואף למטה ממנו, ששרובם אפילו לא נמנו על חברי המפלגה הנאצית – מה שנקרא “מלח הארץ הגרמני”. בספר מתואר התהליך אותו עברו אותם אנשים רגילים, עד חלקם הפכו לרוצחים בדם קר וכמעשה שבשגרה. הוצעה לחיילי הגדוד האפשרות שלא לקחת חלק ברציחות, ואכן, הגדוד מתחלק לשלוש קבוצות, גרעין סדיסטי שהיה מונע מתאוות רצח של יהודים, רוב שפעל מתוך צייתנות עיוורת אך עם הרגשת דיסוננס כלשהו ואף חרטה, ובודדים שנמנעו מכך בדרך זו או אחרת.
מקרה מפורסם נוסף הוא “הסדנה הניידת” של הוואפן ס”ס של העורף מהצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה בפיקודו של מקס טויבנר6 שביצעו רציחות המוניות בקרב יהודי רוסיה במהלך המלחמה. חיילי הסדנה היו אנשים פשוטים עם מקצועות בנאליים – “רובם ככולם היו בעלי מקצוע. היו ביניהם שני מהנדסים, מפקד הסדנה אונטרשטומפירר מקס טויבנר (Max Täubner), היה מהנדס מטוסים, חמישה מכונאים, ארבעה מסגרים, ארבעה נהגים מקצועיים ששימשו גם כמכונאים, שני חרטים, שני פחחים, שני נגרים, מנהל עבודה בסדנה, חשמלאי רכב ונפח. אחרים היו פקיד בנק, בנאי, מנהל מרחץ, שרת אצל בן אצולה, נשק וחובש. טווח גילים רחב היה מאפיין אחר שבלט בקרב אנשי הסדנה. היו ביניהם חיילים בשירות חובה, בשנות העשרים לחייהם וגם גברים בני 30, שהתנדבו לשרת בס”ס. הגיל הממוצע של אנשי הסדנה היה 28 . המבוגר ביחידה, בן 39 היה ראש המועצה וראש המפלגה הנאצית במקום מגוריו קודם שהתנדב לס”ס.”7
לפי עדות אחד מאנשי הס”ס שהיה נוכח באחד ממעשי הטבח האכזריים שביצעה “הסדנה”, “…היו לויסטהולץ שתי נשמות, הוא היה קמראד (חבר) טוב, אך בו בזמן בלטה בו תאוות הרצח והרצון להשמיד יהודים.”8, וכך רבים מאוד מבין בני האדם בהם אנו דנים במחקר זה הם “אנשים טובים שעושים מעשים רעים” (ראו בהמשך).
מקרי שואת יהודי אירופה ושואת השחורים של העבדות הטרנס-אטלנטית הם מקרי ציות עיוור על הרף העליון. נזכור שגם במסגרת שואת השחורים באמריקה בעלי עבדים וממשלות איבדו צלם אנוש לאור חקיקת חוקים מזוויעים לא פחות מאלו של השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה (למשל שני חוק העבד הנמלט9), וגם בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק פסיקות10 שהיום נראות כאילו נלקחו מציביליזציות נחותות שחיו לפני מאות שנים11 או אלפי שנים קודם לכן12.
בשנות ה-90 המאוחרת של המאה הקודמת, החלו להחקר תופעות נוספות של רוע מנהלי-שלטוני, שבו לאו דווקא התוצאות מתבטאות ברציחות המוניות או שמד פיסי ו/או רוחני של תרבות שלמה (כמו למשל שואת השחורים באמריקה), אלא מצבים בהם אנשים גורמים לרוע במסגרות שלטוניות או ארגוניות אחרות, אם במודע ובמכוון ואם מתוך התנהלות קולקטיבית המונעת מנאמנות או חשש להחשב כלא נאמן למערכת.
- Sassen Papers, transcript of tape 5, pp. 3 – 4, referred to in Session 104 in Jacob Robinson, And the Crooked Shall Be Made Straight (New York: Macmillan Company, 1965), 34 ↩︎
- כאן מאומצת ההגדרה של המושג “טבע” כ”כלל המציאות ותהליכיה” מספרם של ויל ואריאל דוראנט “לקחי ההיסטוריה”, עמוד 28, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2020), תרגום מאנגלית: ברוריה בן ברוך. ↩︎
- ראו מוזיאון שואת השחורים במסגרת העבדות הטראנס-אטלנטית שנמשכה בין 250 ל-400 שנה ↩︎
- Zimbardo, Philip. The Lucifer Effect: Understanding How Good People Turn Evil. New York: Random House Trade Paperback Edition, 2008. 551 pp. ISBN: 978-0-8129-7444-7. ↩︎
- ד”ר יונת אשחר, “ניסוי הכלא המפורסם: לא מה שחשבתם” (2018), מכון דוידסון. ↩︎
- מקס טויבנר היה החייל היחידי שנשפט על הריגת יהודים “ללא סמכות” על ידי הצבא הגרמני. ↩︎
- עמוד 3 לקובץ. ↩︎
- עמוד 10 לקובץ. ↩︎
- חוק העבד הנמלט 1793 וחוק העבד הנמלט 1850. ↩︎
- למשל, פסק הדין בפרשת דרד סקוט נ’ סנדפורד. ↩︎
- האינקוויזיציה הספרדית, פרשת משפטו של ג’ורדנו ברונו או האינקוויציה האיטלקית. ↩︎
- משפטו של סוקרטס, או משפט שלמה (בהנחה שאכן היה, ובהנחה ששתי הנשים היו מוותרות על התינוק לטובת השנייה). ↩︎