אני מאמץ את הגדרת תנועת “משפט העם” להטיית משפט.
מצאתי שקיים בישראל בית משפט בתוך בית משפט – שופטים מתעלמים מהחוק ועושים ככל העולה על רוחם.
להלן מאמר שכתבתי בזמנו, כששלושת השופטים דוד מינץ, נועם סולברג ויצחק עמית “נפנפו” את חבר הכנסת דוד אמסלם בעתירתו בעניין מינוי יו”ר התעשיה האווירית.
לא פלא שחבר הכנסת דוד אמסלם כעס מאוד ונאם בכנסת כנגד התנהלות השופט דוד מינץ שכתב את פסק הדין.
גם לא פלא, ודיי בצדק, ששר המשפטים יריב לוין לא רצה את יצחק עמית (שהיה בהרכב השיפוט) כנשיא בית המשפט העליון – דוד מינץ השתמש בחבריו לבזות את חברו לסיעת הליכוד בפסק דין שלא עומד בשום קריטריון תקינות של פסק דין שאמור לצאת מתחת לידו של בית המשפט העליון, אז אין כל סיבה שחבר הכנסת דוד אמסלם לא ישתמש בחברו לסיעה, השר יריב לוין, כדי למנוע את מינויו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, שכן יצחק עמית אפילו לא נתן דעת יחיד או דעת מיעוט לפסק הדין המחפיר, כמפורט ומנומק בהמשך (אם אני יודע לנמק, אזי גם שופטי עליון אמורים לדעת לנמק).
מאמר: איך לא לכתוב פסק דין של בית משפט עליון (בכל מדינה).
מעולם לא הצבעתי ל”ליכוד”, ואולם, נכונות וצודקות טענותיו המהותיות של ח”כ אמסלם ביחס לפסק הדין של השופט העליון דוד מינץ בעתירת ח”כ אמסלם בעניין אי מינוי מנכ”ל לתעשייה האווירית. ניתן להתווכח אופן ביטוי הדברים.
להלן כל (!) פסק הדין בבג”צ 8876/21 שנתן השופט העליון מינץ, לכאורה בידיעה ובתמיכת השופט נועם סולברג והשופט יצחק עמית, שנתנו יד לדבר:
——————————————–
פסק דין
השופט ד’ מינץ:
על פניו העותר רב בריב לא לו. מדובר בעתירה בה מבוקש שמשיב 1 יחתום על כתב מינוי של מר בועז לוי כמנכ”ל התעשייה האווירית לישראל בע”מ, לאחר שהמינוי עבר את ההליכים הדרושים על פי דין. העותר אינו מפרט ולוּ ברמז בעתירתו מה לו באופן אישי בסעד המבוקש. זאת, למעט העובדה ששימש בעבר כשר האחראי על רשות החברות עד להקמת הממשלה הנוכחית. בנסיבות אלו, אין לעותר זכות עמידה להגשת העתירה. אוסיף כי העותר אף לא צירף את מר בועז לוי מושא העתירה, ולוּ כמשיב לה.
העתירה נדחית.
ניתן היום, כ”ד בטבת התשפ”ב (28.12.2021).
——————————————–
זהו פסק דין מחפיר שמזלזל ולועג למחוקק, שלא לומר מטה משפט, ומבזה את בית המשפט העליון עצמו. שלושה שופטי עליון יודעים מה צריך לכלול פסק דין.
אין בפסק הדין את הרקע לעתירה, את פירוט העובדות, את טענות העותר ונימוקיו, למשל, לעניין זכות העמידה ואם נימק את אי צירוף המנכ”ל המיועד כבעל דין, אין את פירוט הדין החל, וכל אלו דרושים לביסוס דיון והכרעה ראויים וכדין. פסק הדין שרירותי וכולל קביעות חסרות כל דיון והנמקה.
אין כל דיון והנמקה מדוע במקרה זה לח”כ אמסלם אין זכות עמידה במיוחד על רקע התפתחות מוסד “העותר הציבורי” שבא להגן על חוקיות השלטון מעבר להגנת האינטרס האישי והישיר של הפרט. אין דיון והנמקה בראי פסיקות קודמות של בג”צ עצמו לפיהן במקרים חשובים ניתן לוותר על נגיעה אישית של העותר (בג”צ 26/76), ולמה אי מינוי מנכ”ל לאחת מתעשיות הדגל של מדינת ישראל המפרנסת אלפי בתי אב לא גובר על העדר נגיעה אישית. פסק הדין לא מנמק את ההבחנה לגבי עתירות קודמות של חברי כנסת מן האופוזיציה נעדרי נגיעה אישית (ביטול תקנות שר הבינוי והשיכון) ושל ח”כים ועורכי דין (פרשת ויסות מניות הבנקים), ושל אזרחים מן היישוב ועמותות כדוגמת “התנועה לאיכות השלטון”, ו”האגודה לזכויות האזרח” ועוד (למשל, פרשת קו 300, פסילת מינוי יוסי גינוסר למנכ”ל משרד הבינוי והשיכון, גיוס תלמידי הישיבות, חשיפת ההסכמים הקואליציוניים, פרשות חה”כ אריה דרעי ועוד), ופרופסור זאב סגל המנוח הגדיר ח”כ מהאופוזיציה כ”העותר הציבורי המובהק” בעתירתו כנגד היועמ”ש בפרשת “בראון-חברון” ומבלי שעו”ד רוני בראון עצמו היה צד לעתירה (בג”צ 2534/97). אין הנמקה למשל, למה לתנועה לאיכות השלטון יש זכות עמידה, למרות שעל פניו, אין לה נגיעה אישית בעתירות רבות שהיא מגישה, ואילו לחבר כנסת בישראל אין זכות עמידה, שעה שכנסת ישראל אחראית על כל מהלכי המדינה כרשות המחוקקת והמבצעת, ומה ב”נסיבות העניין” לא מספיק לזכות עמידה בעתירתו של השר הממונה לשעבר. השמטות אלו מפסק הדין עולות כדי הטיית משפט ועוותי דין ברורים בידיעת כל שופטי ההרכב.
לפיכך, פסיקות בג”צ בהקשר של “העותר הציבורי” נחזות בעיני הקורא התמים כ”פסיקות פלסטלינה” בהן “הדין תלוי בדיין ובעותר”, המוטות מגמתית לפי זהות העותר, ועל כך, בין השאר, התרעם ח”כ אמסלם.
תפקידו וחובתו של בית המשפט העליון להציג לציבור פסיקה מפורטת, ממנה ניתן ללמוד ולהבין גם את מהלכיו, וזאת מכיוון שבישראל נוהגת שיטת “המשפט המקובל” ו”התקדים המחייב” בה פסק דין משמש כבסיס לפסק דין אחר. לכן, פסק הדין של השופט מינץ חסר כל ערך בראי המשפט המקובל.
נראה בבירור שהשופט בחר להשמיט את הרקע, העובדות וטענות הצדדים, כי לו היה מציינם ודוחה את העתירה ע”י לוליינות פרשנית, היה פוגע במראית פני הצדק וגורם לאי אמון חריף בכל שופטי ההרכב ובבית המשפט העליון, שגם ככה סובלים מירידה קשה באמון הציבור.
ומספר מילים על התבטאות חה”כ אמסלם – כל אחד טוען על פי משלב השפה המתאים והנוח לו. שופטי בית המשפט העליון לעגו וביזו את חבר הכנסת דוד אמסלם, גם אם הדבר נעשה במשלב שפה רם לכאורה. לעג הוא לעג בכל משלב שפה.
מקורות:
- “בג”ץ במרקם החברה הישראלת – לאחר חמישים שנה”, זאב סגל.