הארגון לחקירה ומיגור עבירות שפיטה נוסד בעקבות ריבוי המקרים בהם נעשות לכאורה עבירות פליליות ומשמעתיות על ידי שופטים ובעלי תפקיד מעין שיפוטי, בכל הערכאות השיפוטיות הקיימות, חלקן לכאורה חמורות מאוד, ומבלי שלאזרח הפשוט קיימת אפשרות להתמודד ולקבל פיצוי בגין נזקיו כקורבן העבירות.

אין מדובר בטעויות שפיטה הקורות מעת לעת, אלא במעשים שמבוצעים על ידי שופטים בזדון, באופן שיטתי, מכוון ומתוכנן לכאורה, וכוללים מחשבה פלילית עם יסוד נפשי מלא על פי סעיף 20 לחוק העונשין.

הפתרון הקיים היום לקורבנות העבירות הוא הגשת ערעור על פסק הדין ו/או על תוצאות התנהלותו של השופט. ואולם, במקרים רבים שופטי ערכאות הערעור מטייחים את מעשיו של השופט בערכאה הקודמת, ומסתירים את המקרה מעין הציבור על ידי העלמת העובדות והטענות של הקורבן מפסק הדין בערעור, ובכך מבצעים בעצמם עבירה פלילית לכאורה, עם יסוד נפשי מלא. וכך נוהגים שופטי כל ערכאות הערעור, עד וכולל בית המשפט העליון עצמו.

ראו למשל את המקרה של ד”ר ערן אלמגור, ואת הכתבה מיום 20.6.26 של מוטי גילת מעיתון “הארץ” על המקרה של ד”ר ערן אלמגור.  וידועים עוד אינספור מקרים וניסיונות כמו של ד”ר אלמגור על נפגעים על ידי שופטים – ראו למשל את המקרים המפורטים באתר העמותה לתיקון מערכת המשפט, ואת המקרים המפורטים בספר “של מי הבית הזה” של עורך הדין יראון פסטינגר, ובספר “התחתונים” של מר יורם שדה המנוח, ואלו הם רק חלק מזערי מהספרים שנכתבו בעניין הטיות המשפט שנעשות על ידי שופטים בכל הערכאות, וזהו רק קצה קצהו של הקרחון¹. הציבור מוזמן ליידע את הארגון על ספרים נוספים שבידיעתו.

הציבור הקורא פסקי דין והחלטות של השופטים השונים, כולל של בית המשפט העליון, מניח שהכתוב בהם הוא אמת. ואולם, הדברים רחוקים מלהיות כך, ובפסקי דין רבים נכתבים שקרים עובדתיים פוזיטיביים² באופן מכוון, מתוכנן ושיטתי שתוצאותיהם הטיית משפט חמורה.

עבירת שפיטה אופיינית היא העלמת עובדות וטענות מהותיות מפסק הדין או מההחלטה. ממאמרו של עורך הדין אריה מרינסקי המנוח “על שופטים, על עיתונאים ועל אורחות חיים”, שפורסם במעריב עוד בדצמבר 1980, עולה כי מדובר בתופעה ארוכת שנים. מאמרו של עוה”ד מרינסקי הוא חלק מספרו של עורך הדין הוותיק יראון פסטינגר “של מי הבית הזה” (שם בעמוד 169).

וכך כתב עוה”ד מרינסקי המנוח במאמרו (עמודים 174-173 לספר):

“תופעה אחרת, חמורה ומדאיגה יותר, החלה להסתמן באחרונה פה ושם בפסיקה של בית המשפט העליון והיא: אי-התמודדות עם טענות שנטענו. ולמרבה הצער, התעלמות מהן או עקיפתן.

אף בהקשר הזה מן הראוי להזכיר דברי שופט אמריקני דגול – לנארד הנד במאמר בספר של קרדוזו: “גדולתו של קרדוזו” – כתב לנארד הנד – “התבטאה, בין השאר, בכך, כי מעולם לא מחה את כלי המשחק מן השולחן כדי לזכות בניצחון קל”. ובלשון היומיום: מעולם לא התחמק מעובדות המקרה כפי שהיה במציאות, ומטענות הצדדים כפי שנטענו במציאות, והתמודד אתן חזיתית ובמישרין.

צר לי לקבוע, במלוא האחריות, כי פסקי דין אחדים של בית המשפט העליון בישראל כיום, אינם עומדים במבחן הזה³. ודווקא בהקשר הזה מוטלת משימה חיונית על פרשנים משפטיים מוסמכים, הפועלים במסגרת כלי התקשורת. זו הסוגיה הטעונה “בחינה וביקורת” יותר מכל סוגיה אחרת.

כי מי עוסק בישראל באופן יסודי ומעמיק בבחינה ציבורית ובביקורת על בית המשפט העליון?⁴פרופסורים למשפטים? עיתונאים? עורכי דין? הפרשנים המשפטיים למיניהם? למרבה הצער, לא תמיד, ובדרך כלל, באופן שטחי ומוגבל. בכירי האקדמיה זוכים, לרוב, לטפל במוצר המוגמר. הם קוראים את פסקי הדין מבלי לעיין בחומר הגלם המשפטי, שהיה לפני השופט. העובדות והטענות שלגביהן ניתן פסק הדין, אינן ידועות להם מכלי ראשון. עורכי הדין שהופיעו במשפט בקיאים ומצויים בחומר זה, אולם הם מנועים מלשמש מבקרים, בהיותם צד מעוניין.
[…]
ההיבט הזה של בחינה ושל ביקורת על הנעשה בבית המשפט העליון חיוני ביותר. רק סיקור ובחינה לעומק של זירת המאבק, שהולידה הכרעה זו או אחרת, יכולים להתריע מפני הכרעות “המעגלות את הפינות” נכרעות שאינן תואמות את במדויק את עובדות המקרה ואת טענות הצדדים. מלאכת הפרשנות, בחינה וביקורת בחינה וביקורת המופנית לפגם הזה קשה ביותר ו”אינה משתלמת”. נציג כלי התקשורת חייב לעקוב אחרי הדיון, להבין את המתרחש, ולדווח דיווח המושתת על קריאת החומר במלואו ועל תרגומו לשפת ההדיוטות. לעיתים, הדיווח הזה לא יהיה חומר הולם לכותרת קורצת, אולם פרסומו ברבים ישמש ערובה שאפילו בית המשפט העליון יהא מודע לכך, שמלאכתו ודרכי פסיקתו חשופות לביקורת”.

השמטת עובדות וטענות מרכזיות נועדה כדי שחדי עין, כמו למשל פרופ’ מרדכי קרמניצר, לא יעלו ביקורת נוקבת על פסקי דין הפוגעים במראית פני הצדק ומעוררים אי אמון בנותן ההכרעה – ראו במאמר “רב שיח – גבולות הביקורת הלגיטימית על בית המשפט ורשויות האכיפה” ⁵:

“בהקשר של ביקורת על פסיקה, עולה השאלה: האם זה לגיטימי ללכת מעבר לצד הגלוי של הפסק אל הצד הלא גלוי של הפסק? אני עצמי מתוך ניסיון יודע, שלעיתים הדבר נעשה. שאלה זו עולה בהקשר לפסקי דין שההנמקה שלהם היא מאוד בלתי משכנעת. היא משכנעת בחוסר השכנוע שלה. על כורחך אתה אומר, שלא יכול להיות שמה שגלוי לעיניים, ההנמקה שאיתה התמודדת ושאמורה להסביר את את התוצאה המשפטית, היא ההסבר האמיתי לתוצאה. מכאן, שיש, כנראה, רובד נוסף שונה של ההסבר לתוצאה, שהפסק אינו חושף אותו. אתן כמה דוגמאות [ראו במאמר עצמו]“.

וזהו תפקידו של הארגון לחקירה ומיגור עבירות שפיטה – לחקור, לבדוק ולברר אם קיים “מה שאינו גלוי לעין”, ואם הוסתר והושמט, תוך לקיום פרוצדורה משפטית מלאה הכוללת שמירת זכויות השופטים, לרבות על פי כללי הצדק הטבעי ככל שניתן, ועל פי דיני הראיות ככל האפשר על פי מידת שיתוף הפעולה של מערכת המשפט בהיותה צד לעניין, ולהכריע האם נעשו עבירות פליליות ומשמעתיות על ידי השופטים בכל הערכאות, ולפרסם חוות דעת פסיקתית על כל מקרה ומקרה שיובא בפני בית המשפט לשפיטת שופטים.

מטרת הארגון היא בשלב ראשון חקירה ואיסוף מידע לצורך בחינת היקף התופעה ומישכה.

הערות שוליים

1. ראו גם את ביקורתו של עורך הדין ד”ר שמואל סעדיה על בית המשפט העליון בספרו “בית משפט עליון – ריבון?!”. ↩︎
2. שקר פוזיטיבי הוא שקר מפורש הכתוב שחור על גבי לבן שאין להתווכח על תוכנו ומשמעותו, וזאת בניגוד לשקר משתמע הכולל מספר משמעויות אפשריות, ומאפשר לטוען להתחמק מכוונתו. ↩︎
3. וכפי שמנסה הארגון לבחון, נראה לכאורה שהתופעה הפכה למגפה של ממש, ולמכשיר עיקרי בידיהם של השופטים לצורך הטיות משפט, חלקן חמורות מאוד. ↩︎
4. ומה עם הערכאות היותר נמוכות? שם התופעה הפכה לחמורה מאוד כאילו שהוראות המחוקק בתקנה 129(ב) ותקנה 148(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הפכו להמלצה בלבד. ↩︎
5. כתב העת “המשפט”, כרך ו’, תשס”א, 271, עמ’ 3 למאמר. ↩︎