הארגון לחקירה ומיגור עבירות שפיטה נוסד בעקבות ריבוי המקרים בהם נעשות לכאורה עבירות פליליות ומשמעתיות על ידי שופטים ובעלי תפקיד מעין שיפוטי, בכל הערכאות השיפוטיות הקיימות, חלקן לכאורה חמורות מאוד, ומבלי שלאזרח הפשוט קיימת אפשרות להתמודד ולקבל פיצוי בגין נזקיו כקורבן העבירות.
אין מדובר בטעויות שפיטה הקורות מעת לעת, אלא במעשים שמבוצעים על ידי שופטים בזדון, באופן שיטתי, מכוון ומתוכנן לכאורה, וכוללים מחשבה פלילית עם יסוד נפשי מלא על פי סעיף 20 לחוק העונשין.
הפתרון הקיים היום לקורבנות העבירות הוא הגשת ערעור על פסק הדין ו/או על תוצאות התנהלותו של השופט. ואולם, במקרים רבים שופטי ערכאות הערעור מטייחים את מעשיו של השופט בערכאה הקודמת, ומסתירים את המקרה מעין הציבור על ידי העלמת העובדות והטענות של הקורבן מפסק הדין בערעור, ובכך מבצעים בעצמם עבירה פלילית לכאורה, עם יסוד נפשי מלא. וכך נוהגים שופטי כל ערכאות הערעור, עד וכולל בית המשפט העליון עצמו.
הציבור הקורא את פסק הדין ואת החלטות השופטים השונים מניח שהכתוב בהם הוא אמת. ואולם, הדברים רחוקים מלהיות כך, ובפסקי דין רבים נכתבים שקרים עובדתיים פוזיטיביים1 באופן מכוון, מתוכנן ושיטתי שתוצאותיהם הטיית משפט.
עבירת שפיטה אופיינית היא העלמת עובדות וטענות מהותיות מפסק הדין או מההחלטה. ממאמרו של עורך הדין אריה מרינסקי המנוח “על שופטים, על עיתונאים ועל אורחות חיים”, שפורסם במעריב עוד בדצמבר 1980, עולה כי מדובר בתופעה ארוכת שנים. מאמרו של עוה”ד מרינסקי הוא חלק מספרו של עורך הדין הוותיק יראון פסטינגר “של מי הבית הזה” (שם בעמוד 169).
וכך כתב עוה”ד מרינסקי המנוח במאמרו (עמודים 174-173 לספר):
“תופעה אחרת, חמורה ומדאיגה יותר, החלה להסתמן באחרונה פה ושם בפסיקה של בית המשפט העליון והיא: אי-התמודדות עם טענות שנטענו. ולמרבה הצער, התעלמות מהן או עקיפתן.
אף בהקשר הזה מן הראוי להזכיר זברי שופט אמריקני דגול – לנארד הנד במאמר בספר של קרדוזו: “גדולתו של קרדוזו” – כתב לנארד הנד – “התבטאה, בין השאר, בכך, כי מעולם לא מחה את כלי המשחק מן השולחן כדי לזכות בניצחון קל”. ובלשון היומיום: מעולם לא התחמק מעובדות המקרה כפי שהיה במציאות, ומטענות הצדדים כפי שנטענובמציאות, והתמודד אתן חזיתית ובמישרין.
צר לי לקבוע, במלוא האחריות, כי פסקי דין אחדים של בית המשפט העליון בישראל כיום, אינם עומדים במבחן הזה2. ודווקא בהקשר הזה מוטלת משימה חיונית על פרשנים משפטיים מוסמכים, הפועלים במסגרת כלי התקשורת. זו הסוגיה הטעונה “בחינה וביקורת” יותר מכל סוגיה אחרת.
כי מי עוסק בישראל באופן יסודי ומעמיק בבחינה ציבורית ובביקורת על בית המשפט העליון?3 פרופסורים למשפטים? עיתונאים? עורכי דין? הפרשנים המשפטיים למיניהם? למרבה הצער, לא תמיד, ובדרך כלל, באופן שטחי ומוגבל. בכירי האקדמיה זוכים, לרוב, לטפל במוצר המוגמר. הם קוראים את פסקי הדין מבלי לעיין בחומר הגלם המשפטי, שהיה לפני השופט. העובדות והטענות שלגביהן ניתן פסק הדין, אינן ידועות להם מכלי ראשון. עורכי הדין שהופיעו במשפט בקיאים ומצויים בחומר זה, אולם הם מנועים מלשמש מבקרים, בהיותם צד מעוניין.
[…]
ההיבט הזה של בחינה ושל ביקורת על הנעשה בבית המשפט העליון חיוני ביותר. רק סיקור ובחינה לעומק של זירת המאבק, שהולידה הכרעה זו או אחרת, יכולים להתריע מפני הכרעות “המעגלות את הפינות” נכרעות שאינן תואמות את במדויק את עובדות המקרה ואת טענות הצדדים. מלאכת הפרשנות, בחינה וביקורת בחינה וביקורת המופנית לפגם הזה קשה ביותר ו”אינה משתלמת”. נציג כלי התקשורת חייב לעקוב אחרי הדיון, להבין את המתרחש, ולדווח דיווח המושתת על קריאת החומר במלואו ועל תרגומו לשפת ההדיוטות. לעיתים, הדיווח הזה לא יהיה חומר הולם לכותרת קורצת, אולם פרסומו ברבים ישמש ערובה שאפילו בית המשפט העליון יהא מודע לכך, שמלאכתו ודרכי פסיקתו חשופות לביקורת”.
וזהו תפקידו של הארגון לחקירה ומיגור עבירות שפיטה – לחקור, לקיים פרוצדורה משפטית מלאה לשמירת זכויות השופטים, על פי דיני הראיות ככל האפשר על פי מידת שיתוף הפעולה של מערכת המשפט בהיותה צד לעניין, ולהכריע האם נעשו עבירות פליליות ומשמעתיות על ידי השופטים בכל הערכאות, ולפרסם חוות דעת פסיקתית על כל מקרה ומקרה שיובא בפני בית המשפט לשפיטת שופטים.
מטרת הארגון היא בשלב ראשון חקירה ואיסוף מידע לצורך בחינת היקף התופעה ומישכה.
הערות שוליים
- שקר פוזיטיבי הוא שקר מפורש הכתוב שחור על גבי לבן שאין להתווכח על תוכנו ומשמעותו, וזאת בניגוד לשקר משתמע הכולל מספר משמעויות אפשריות, ומאפשר לטוען להתחמק מכוונתו. ↩︎
- וכפי שמנסה הארגון לבחון, נראה לכאורה שהתופעה הפכה למגפה של ממש, ולמכשיר עיקרי בידיהם של השופטים לצורך הטיות משפט, חלקן חמורות מאוד. ↩︎
- ומה עם הערכאות היותר נמוכות? שם התופעה הפכה לחמורה מאוד כאילו שהוראות המחוקק בתקנה 129(ב) ותקנה 148(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הפכו להמלצה בלבד. ↩︎